מלחמה מתוקה ושלום משחית

מזמן לא קנאתי כך במישהו.

הוא עמד מולנו, עם ברק בעיניים ואמר בהתרגשות משכנעת בדיוק את מה שהיינו צריכים לשמוע:

- אני יודע שאתם מפקידים בידיי את הדבר היקר לכם ביותר.

- אני מבטיח להשתדל לעשות את הטוב ביותר עבורו.

- יכול להיות שאני אטעה.

- אל תהססו להתקשר, לשאול, לבקש כל דבר בכל שעה.

- אני כאן בשביל שהילד שלכם יקבל את כל מה שדרוש לו.

- אתם ואני שותפים מלאים למשימה הזו. וההצלחה תלויה בנו!

משבר גיל הארבעים גרם לי לחשוב שוב על החיים.

מפה לשם – החלטנו שמעתה אהיה קצת מעורב בבחירת מוסדות הלימוד של הילדים..

דווקא בשלב הזה שלושה מתוכם החליטו לעבור מסגרת (כיתות א ,ז, ט).

וכך מצאתי את עצמי בחודש האחרון בתוך עיסה של ימי היכרות, מבחני קבלה, בורקסים קרים ופעילויות גיבוש.

אבל היה שם משהו.

בתוך כל האירוע (המוזר) הזה היה רגע אחד מעורר השראה (וגם קצת קנאה) –

כשראיתי את הברק בעיניים של המורה ההוא.

תמיד אהבתי לראות אנשים שעובדים במה שהם אוהבים.

לא מחפשים את התפקיד הבא, לא מתלוננים על מר גורלם, פשוט עושים את העבודה שלהם עד הסוף ובכיף.

כמו לראות חליפה שיושבת בול על הבנאדם.

לאחר סיבוב מכובד בשלל בתי ספר הרגשתי שמורה כזה בדרך כלל לא לבד.

הוא חלק ממקום, חלק משיטה חלק מפאזל שלם.

זו תחושה מדהימה לדעת שהילד שלך בידיים טובות.

שאלתי את עצמי, איך יוצרים את הקסם הזה??

למה במוסדות מסוימים אתה צריך להתחנן כדי שמישהו יקשיב לך ויש מוסדות שבהם שמחים לשמוע אותך?

למה מקום אחד אומר "ניסנו לענות על כל בקשות השיבוץ שלכם, ואם עדיין לא הצלחנו אנחנו מתנצלים ונמשיך לנסות",

ובמקום אחר התשובה היא: "אין שינויים בשיבוצים. זו החלטה פדגוגית של צוות מומחה – אל תפנו אלינו".

אני די משוכנע שההבדל קשור לקריטריון אחד משמעותי - תחרות.

מוסד שלקוחותיו שבויים, ואין להם אלטרנטיבה – הוא קרקע פורייה להצמיח צוות שבע, שלא אוהב לשמוע ביקורת, אין לו סיבה להתאמץ ויש לו פחות מוטיבציה להשתפר.

מערכת כזו מתסכלת את התלמידים, מתסכלת את ההורים של התלמידים, ומה שמסתבר לי היום - זה שהיא מתסכלת אפילו את הצוות עצמו (שאמנם מתאמץ פחות אבל נאלץ לשמוע כל הזמן כמה הוא לא טוב).

מוסד שנלחם על כל תלמיד חייב להצמיח צוות איכותי, להיות קשוב ולהשתפר כל הזמן.

מלחמת הקיום הזו דורשת מאמץ , יצירתיות והשקעה יום יומית.

אבל היא טובה לתלמידים, היא טובה למנהל – והיא משפרת את איכות (החיים של) המורים.

ברק בעיניים הוא תוצאה של אתגר והזדהות.

מקום עבודה שרוצה תרבות ארגונית בריאה, חייב לוודא שהוא מציב לעצמו אתגרים ראויים.

כשאין אתגרים מבחוץ הוא מציב אותם מבפנים וחותר להשתפר כל הזמן.

תחילת הרבעון אחרון של השנה הוא הזמן הנכון להתחלת בניית תקציב לשנה הבאה.

אתם דואגים שיהיה משרד יפה, דואגים לפעילות גיבוש, דואגים לפינוקים במשרד

חשוב לדאוג גם לאתגרים מתאימים.

אתגרו את עצמכם, אתגרו את הצוות שלכם.

זה לא יבוא בקלות, זה ידרוש מאמץ.

וזה היופי.

בהצלחה.